החלטה בתיק רע"פ 5458/12

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן על ידי כב' השופטים ג' כנפי-שטיינץ, י' מרזל ו- א' רומנוב ב-ע"פ 50840-12-11 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 50840-12-11 end_of_the_skype_highlighting מיום 7.6.2012. בפסק דינם נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים, אשר ניתן על ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, ביום 13.11.2011. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע המאסר בפועל שהושת עליו.

רקע והליכים

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בתנאים מחמירים, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

בכתב האישום נטען כי ביום 14.5.2007, בסמוך לשעה 02:50, תקף המבקש את ד"ר ברנדו מלמוד (להלן: המתלונן) ואת האחות שרית זילברברג (להלן: המתלוננת), עובדי ציבור בבית החולים שערי צדק בירושלים, בשעה שמילאו תפקידם ובהקשר אליו. מכתב האישום עולה כי המבקש, אשר כעס על דרך הטיפול באביו שנזקק לטיפול החייאה, הפריע למתן הטיפול, השכיב את המתלונן על הרצפה והחל לבעוט בו בגופו בעיטות רבות תוך שהמתלונן זועק לעזרה. משנזעקה למקום המתלוננת, דחף אף אותה ארצה והמשיך להכותו עד שאחרים הפסיקוהו. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן סימני מכות במצח ומתחת לעין, וכן שריטות בידיים ובגב. למתלוננת נגרמה נפיחות בשורש כף היד.

           בית המשפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו על בסיס הודאתו החלקית בעובדות שבכתב האישום, לפיה תקף את הרופא בלבד, ולאחר ששמע את עדויות המתלוננים. בית המשפט ביכר את גרסת המתלוננים על פני גרסתו של המבקש וקבע כי המתלוננת הותקפה גם כן. המחלוקת המרכזית לה נדרש בית המשפט נגעה לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 105 לחוק העונשין (להלן: התיקון) במהלך ניהול המשפט. התיקון שינה את הסעיף בו הואשם המבקש והקים תחתיו את סעיף 382א לחוק העונשין, שעניינו תקיפת עובד ציבור, ובו שלוש חלופות: הראשונה, הותירה על כנה את צורתה הכללית של העבירה שבוטלה, תוך הקלה בעונשה לשלוש שנות מאסר; השניה, עניינה תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות, שתוצאותיה עונש של חמש שנות מאסר; והשלישית, עניינה תקיפת עובד חירום המטפל באדם המצוי בסכנה, שהעונש בצידה עומד על חמש שנות מאסר.

           בית המשפט עמד על תכלית התיקון, כאמצעי למיגור האלימות כלפי אנשי צוות רפואי, וסבר כי משעה שהמקרה נופל לגדר טיפול רפואי באדם המצוי בסכנת חיים, הרי שנעברה העבירה שבחלופה השלישית (סעיף 382א(ג) לחוק העונשין). כן נקבע, כי אין בהרשעה בסעיף זה כדי לפגוע במבקש או להחמיר בעניינו מעבר למצב שהיה קודם לתיקון, מאחר שהעונש הקבוע בצידה זהה לעונש שהיה קבוע בצידה של העבירה שבוטלה (חמש שנות מאסר).

           בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש ותוצאותיהן ועל הצורך בהרתעה מתקיפת עובדי ציבור ואנשי צוותים רפואיים. כן קבע, כי יש להתחשב בנסיבות לקולא של הנאשם, ובכללן, העובדה שאין למבקש עבר פלילי; העובדה שהודה במרבית עובדות כתב האישום, לקח אחריות על מעשיו והתחרט; העובדה שאביו של המבקש, שהיה כל משפחתו, נפטר בסופו של דבר; וכן חלוף ארבע וחצי שנים מיום ביצוע העבירה, בהן שיקם המבקש את חייו. לבסוף, השית בית המשפט על המבקש מאסר בפועל למשך 6 חודשים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים; וכן פיצוי למתלונן בסך 7,500 ש"ח ופיצוי למתלוננת בסך 1,000 ש"ח.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. לעניין הכרעת הדין, טען, כי שגה בית המשפט השלום כשהרשיע אותו בחלופה השלישית, משלא הוכח כי נתקיימו יסודותיה, ובשים לב לכך שהמשיבה לא ביקשה מעולם לתקן את כתב האישום ולהאשים את המבקש בעבירה חדשה. כמו כן, נטען כי נוכח סעיף 5(א) לחוק העונשין, מששונה חיקוק לאחר ביצוע עבירה "יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה", ועל כן, ניתן אך להרשיע את המבקש בחלופה הראשונה, שבצידה עונש של שלוש שנות מאסר ולא חמש.

            לעניין גזר הדין, טען המבקש, כי העונש שהוטל עליו אינו מידתי ואינו עולה בקנה אחד עם כלל נסיבותיו האישיות של המבקש. עוד הלין המבקש על כך שבית המשפט השלום לא הזמין תסקיר בעניינו, חרף הסכמת המשיבה. על כל אלו, סבר כי יש להקל בעונשו.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ודחה את הערעור על גזר הדין. לעניין הכרעת הדין, קבע כי שגה בית המשפט השלום כשהרשיעו בחלופה השלושה ולא בראשונה. נפסק, כי היות ורק בשלב הסיכומים טענה המשיבה שיש להאשים את המבקש בחלופה השלישית, הרי שלא ניתנה למבקש הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הפרטים הנוספים והמחמירים של חלופה זו. באשר לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין כל עילה להקל בעונש שהוטל על המבקש. זאת, לאור חומרת מעשיו, ותוצאותיהן בדמות חבלות בגוף ובנפש למתלוננים, וכן משום שסבר כי ניתנו לנסיבותיו המקלות ביטוי מספיק בעונש שהוטל.

ביום 12.7.2012 נתן בית משפט זה החלטה בבקשה לעיכוב עונש המאסר, וקבע כי ריצויו יעוכב עד להחלטה בבקשת רשות הערעור, ובכפוף לתוצאותיה.

הבקשה

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש נטען כי העניין "חורג מגבולותיו של המקרה האישי של המבקש", שעה שמתבקשת הבהרה בשאלה האם זיכוי מעבירה חמורה והרשעה בעבירה קלה הימנה אינו מצדיק, כשלעצמו, הקלה בעונש. לטענת המערער, משאלה זו נגזרות שתי שאלות משנה שטרם לובנו בפסיקה: האחת, האם עונש בגין עבירה אחת הוא עונש נפרד, או שמא עונש כולל. השניה, מה נפקותו של זיכוי מעבירה חמורה והרשעה בעבירה קלה הימנה לעניין העונש, בכל אחד מהמצבים הללו. כמו כן, נטען, כי קבלת ערעור המבקש תוך הותרת העונש על כנו, מהווים המריית פי המחוקק בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), שעניינו איסור על הגדלת עונש בהעדר ערעור המדינה על קולתו.

           עוד טוען המבקש, כי בקשה זו ראויה גם בשל הטעם האנושי-מצפוני שבה, לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן, מות אביו; השתקמות והקמת משפחה; העדר עבר פלילי; הודאת המבקש והתנהלותו במשפט ולאחריו; וחלוף הזמן (למעלה מ- 5 שנים). לפיכך, טוען המבקש, כי מן הראוי לקבל בקשתו, לדון בה כערעור ולבטל את עונש המאסר לריצוי בפועל שנגזר עליו.

דיון והכרעה

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי שאין עילה ליתן למבקשת רשות לערער. כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תתקבל רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות וזו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]). יתר מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אך בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, לעניין זה, רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 05.02.2012]; רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 23.05.2012]).

לא מצאתי כי בעונש אשר הושת על המבקש, קיימת סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת. טענות המבקש לעניין זה, נדונו בשתי הערכאות הקודמות, ואלו ראו עין בעין וקבעו, כי על אף נסיבותיו האישיות של המבקש, בהתחשב בחומרת העבירה, והצורך בהרתעת הרבים מתקיפת אנשי צוות רפואי, הרי שיש להשית עליו עונש מאסר בפועל.

           עונש זה עומד בקנה אחד עם הצורך להבטיח כי אנשי צוות רפואי יוכלו לגבש החלטותיהם ללא מורא במציאות בה איומים עליהם ותקיפתם אינם נדירים. לא יעלה על הדעת כי סערת רגשות בה מצוי אדם לנוכח סכנת חיים של קרוב משפחתו תשמש היתר לפגוע בצוות רפואי או בכל אחד אחר העושה מלאכתו לשם הצלת חייו. אשר על כן, מקרים אלו מחייבים ליתן משקל רב לשיקולי ההרתעה והגמול. יפים, לעניין זה, דברי השופטת א' חיות, בציינה כי:

"חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מצב דברים בו יחוש רופא כי הוא מאוים על ידי מטופל או על ידי בני משפחתו בקבלו החלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתו. מקל וחומר אין להשלים עם מצב דברים שבו נגרמת לרופא פגיעה ממש בנסיבות כגון אלה. על כן, הצדק עם המשיבה בציינה כי בכגון דא צריך השיקול של הרתעת הרבים לקבל ביטוי מרכזי בענישה..." (ראו ע"פ 6123/05 דורון חתוכה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 21.12.05], בפסקה 3. ראו גם: 2712/09 אריל שמילוב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.11.2009]).